מתי בעצם התחיל החיבור שלך לבטיחות?
ראיון עם אלכס קלבנוב, מנכ״ל פעמונית
אלכס מחייך רגע, ואז חוזר הרבה אחורה.
“הסיפור שלי עם בטיחות מתחיל לפני כארבעים שנים, גם אם אז עוד לא הבנתי את זה.”
הוא מספר על סבא שלו, אדם גדול וחזק, מקצוען על בכל מה שעשה. ביד ימין שלו חסרו שתי אצבעות.
“אני זוכר שבתור ילד הוא סיפר לי שאיבד אותן, אפילו עזרתי לו לחפש אותן. חיפשנו בכל מקום, אבל כמובן – ללא הצלחה.”
רק שנים מאוחר יותר הבין מה באמת קרה.
“אף אחד במשפחה לא דיבר על פצעי עבר, זה כאב מדי. הרבה זמן אחר כך גיליתי שהוא איבד את האצבעות בזמן תיקון מכבש. המכבש לא נותק מחשמל, ומישהו הפעיל אותו בטעות – בדיוק כשהאצבעות שלו היו בפנים.”
אלכס מזכיר שבאותן שנים מושגים כמו “בטיחות בעבודה” או “הוצאה משירות” פשוט לא היו חלק מהשיח.
“בשנות החמישים של המאה הקודמת זה לא באמת היה קיים.”
וזה לא הסיפור היחיד מהמשפחה, נכון?
אלכס מהנהן.
“עשרים או שלושים שנים אחרי אירוע ‘האצבעות’, סבא השני שלי התמנה להיות מנהל מחלקה במפעל לייצור סירי בישול.”
גם שם עבדו עם מכבשים. הסירים יוצרו בכבישה מפחי פלדה ישרים.
“והפעם זה לא היה הוא שנפצע, אלא אחת העובדות במחלקה. היא איבדה את ידה.”
הסיכון היה ידוע לכולם.
“הוא ידע. כולם ידעו. הוא אפילו כתב כמה מכתבים למנכ״ל וביקש אישור לעצור את המכונה לתיקון. האישור לא הגיע, והעובדת שילמה את המחיר.”
אבל לא רק היא.
“גם סבא שלי שילם. לא בבריאות באופן מיידי, אבל בנפש. לא עבר יום שהוא לא חשב על האירוע ואיך היה יכול וצריך למנוע אותו.”
מתי זה פוגש אותך באופן הכי אישי?
“עשור מאוחר יותר, באמצע שנות התשעים,” אלכס נזכר,
“במפעל מסודר במדינת ישראל, אבא שלי נפצע בעינו.
מרסיס מקדח שניתז מתוך כרסומת "CNC. הסיבה: מגן שהוסר.
“אמרו שהוא מפריע להסתכל על החלק תוך כדי עיבוד.”
אלכס עוצר רגע.
“בפעם הראשונה בחיים ראיתי איך אדם חזק, בריא ומפרנס הופך תוך שניות להיות ‘חסר תועלת’. ראיתי גם מה זה עושה לנפש של אותו אדם.”
זו הייתה נקודת מפנה.
“שם התחלתי לשאול באמת: למה? למה זה קורה? ואיך אפשר לשים סוף לתאונות המיותרות האלה?”
גם בהמשך הקריירה זה המשיך ללוות אותך?
“מאוד,” הוא אומר.
“שנים אחרי זה, כשהייתי מהנדס אחזקה, אחד העובדים במחלקה שלי שטף מחליף חום עם מים בלחץ גבוה.”
באחת הפעמים העובד שלף את הדיזה, אבל הדוושה שמפעילה את לחץ המים נתקעה.
“הזרם לא הפסיק. היה לנו המון ‘מזל’. הזרם פגע לו בכתף והוא נשאר בחיים.”
אחרי חודשים של שיקום הוא חזר לעבודה.
“האירוע הזה היה כמו ברק שפגע בי. שם באמת הפנמתי עד כמה בן אדם פגיע, ועד כמה האחריות שלי היא לעשות כל מה שביכולתי כדי לצמצם את האפשרות שמקרים כאלה יקרו שוב.”
איך כל זה מתורגם לעבודה שלך היום?
היום אלכס הוא בודק מוסמך, עוסק בבטיחות במשרה מלאה – “ויש שיגידו שגם קצת מעבר,” הוא מחייך.
“כשאני מגיע לבדוק כלי או ציוד, המטרה שלי היא לעולם לא לאשר או לפסול את הכלי.”
המטרה שלו אחרת לגמרי.
“המטרה היא לוודא שמפעיל הכלי וכל מי שנמצא בסביבת העבודה יהיו עם הסיכוי הגבוה ביותר לחזור הביתה בשלום.”
בשביל זה, הוא לא מסתפק רק בבדיקת הכלי עצמו.
“אני בוחן בקפדנות גם את סביבת העבודה, ומדריך את העובדים על הסיכונים שקיימים בה גם אם לא קשורים בהכרח לבדיקה עצמה.”
לדבריו, רוב העובדים פועלים על אוטומט.
“הם עושים את משימות היום־יום כמו שהראו להם פעם, בלי לשאול שאלות ובלי להבין איפה נמצא הסיכון שאורב להם.”
ואתה רואה מצבים שבהם התאונה כבר כמעט בלתי נמנעת?
“לא מעט,” הוא אומר בכנות.
“יש מצבים שבהם התאונה היא עניין ודאי. זה רק עניין של זמן, ולא זמן ארוך, עד שהיא תקרה.”
כשמדברים על זה עם העובדים – התגובה מיידית.
“הם נדהמים, ומיד רוצים למצוא פתרונות: להקטין את הסיכון, או להסיר אותו לגמרי.”
ומה שמפתיע אותו שוב ושוב הוא דווקא הצד הניהולי.
“דווקא המנהלים הם אלו שלא תמיד רואים דחיפות בטיפול ובהסרת הסיכון.”
אלכס מסביר שזה נובע משנים של עבודה באותה שיטה.
“שיטת עבודה מסוכנת שהושרשה לאורך זמן, ועדיין לא קרתה תאונה.”
ובמקרים כאלה, הוא אומר, יש לו משפט קבוע:
“אם התאונה לא קרתה עד עכשיו – זה לא אומר שאתם בטוחים.
זה רק אומר שהסיכוי שהיא תקרה בקרוב