המרוץ במעגל אינסופי
במשך חמש עשרה שנים הייתי מהנדס אחזקה. כמו רוב מהנדסי האחזקה שפגשתי בארץ, מצאתי את עצמי רץ מדי יום בין עשרות משימות מקבילות – תקלות, שיפורים, לחצים מהנהלה, עובדים שצריכים תשובות עכשיו . הרבה תנועה, מעט מאוד התקדמות אמיתית.
ממונה הבטיחות – האויב המדומה
אחת המשימות הקבועות בתחילת דרכי בתעשייה הייתה לברוח, להתעלם, להתנגח או לעקוף – ובקיצור להילחם – בממונה הבטיחות. הוא פשוט היה מעצבן. תמיד הופיע בדיוק ברגע שבו העבודה סוף-סוף התחילה להתקדם בקצב הנכון, ומפיל עלי "תיק" חדש.
פתאום הכול נעצר: עוד מסמכים, עוד אישורים, עוד חתימות. מספר שנים מאוחר יותר, הפנמתי שממונה בטיחות הוא שותף לעשייה ושיתוף פעולה זו תמיד הדרך הנכונה לתוצאות מיטביות.
כשכולם בולמים בבת אחת
האבסורד היה מושלם. אותם מנהלים שעד לפני רגע לחצו עלי “קדימה, קדימה”, היו לוקחים צעד אחורה ובודקים כל פסיק במסמך שזה עתה נחת על שולחנם.
תסכימו איתי – אין דבר יותר מתסכל מזה.
ניסיון נצבר, והמחיר האמיתי נחשף
הזמן עבר. צברתי ניסיון. לצערי, חלק מהניסיון הזה כלל גם תאונות עבודה של עובדים שהיו כפופים אלי.
אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה עמדתי מול ועדת תחקיר, ומול בת הזוג של העובד, ונאלצתי להסביר שעשיתי כל מה שביכולתי כדי למנוע את התאונה.
עבדתי לפי הנהלים – ובכל זאת
באמת פעלתי לפי כל הנהלים. לא פספסתי פסיק. עשיתי בדיוק את מה שכתוב.
ובכל זאת – התאונה קרתה.
השאלות שמגיעות בלילה
בשעות הערב, הרחק ממקום האירוע, מתחילות לעלות השאלות הקשות באמת.
האם אני משקר לעצמי?
האם באמת עשיתי כל מה שצריך כדי למנוע את התאונה?
כשהתיאוריה לא פוגשת את המציאות
על הנייר, הקפדה מלאה על הנהלים הייתה אמורה למנוע את התאונה כמעט בוודאות.
אז מה בעצם הולך פה?
הנהלים הם בסיס ורק בסיס
עם השנים הבנתי את מה שלא למדתי כמהנדס צעיר: נהלים הם תנאי הכרחי, אבל הם לא תנאי מספיק. הם לא מחליפים שיקול דעת, לא מזהים עייפות של עובד, לא עוצרים לחץ של לוחות זמנים, ולא מתמודדים עם תרבות ארגונית שאומרת “יהיה בסדר”. תאונות לא קורות כי מישהו לא ידע מה כתוב בנוהל, אלא כי במציאות האמיתית – בשטח – הנוהל לבדו לא מספיק. רק חיבור אמיתי בין נהלים, נוכחות ניהולית, אחריות אישית והבנה עמוקה של מה שקורה בפועל יכול למנוע את התאונה הבאה. וגם אז – צריך להישאר עם עיניים פקוחות וענווה מקצועית.